עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ נ' בדש ואח'

פסק דין

מבוא:

1.התביעה שבפניי היא תביעה שהגישה התובעת כנגד ארבעת הנתבעים. לטענת התובעת בכתב תביעתה, ביום 25.9.90 נחתם הסכם שכירות, לפיו השכירה התובעת לנתבעים 1 ו- 2 , בני זוג במועד הרלוונטי לחתימת הסכם השכירות, את הדירה המצויה ברחוב אירית 301/1 בגבעת חן בבנימינה (להלן : "הדירה" או "המושכר") (ההסכם הנ"ל, אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה יקרא להלן : "ההסכם").

2.עפ"י הסכם השכירות, נקבעה תקופת השכירות לשנה אחת, כאשר עפ"י סעיף 2(ד) להסכם, הוסכם כי עם סיום תקופת השכירות תוארך תקופת השכירות, כאשר לכל צד שמורה הזכות לסיים את ההסכם ע"י מתן הודעה 60 ימים מראש. כמו-כן קבע ההסכם, כי דמי השכירות החודשיים עומדים ע"ס 150 אשר ישולמו בראשון לכל חודש שכירות, כאשר סכום זה יוצמד למדד המחירים לצרכן של חודש מאי 1990 (ראו סעיף 5 להסכם על כל תתי הסעיף שבו). בנוסף, הוסכם בהסכם השכירות, כי התובעת תהיה רשאית לשנות את דמי השכירות ע"י מתן הודעה 60 יום מראש (ראו סעיף 7 להסכם).

3.לטענת התובעת, הנתבעות 3 ו-4 ערבו להתחייבויות הנתבעים 1 ו-2 כאשר חתמו על כתב ערבות, המהווה חלק בלתי נפרד מהוראות ההסכם. הערבים ויתרו, עפ"י הנטען, על דרישת פניית הנושה לחייב העיקרי תחילה, כפי שעולה מסעיף 3 לכתב הערבות.

4.לטענת התובעת, הנתבעים מפגרים בתשלום דמי השכירות, וחוב הפיגורים, נכון ליום הגשת התביעה עומד ע"ס 123,533 ₪. מן הסכום הנ"ל, מבקשת התובעת לקזז סך 53,613 ₪- הוא הסכום שנפסק כנגד הנתבעים עפ"י פסק דין שניתן ביום 5.4.05 ע"י בית המשפט השלום בקריות בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים (להלן : "התביעה הקודמת"), ולפיכך, סך כל חובם של הנתבעים בתקופה שבין הגשת התביעה הקודמת ועד להגשת תביעה זו עומד, לשיטת התובעת, ע"ס 69,920 ₪ (ראו האמור בסעיף 6 ו- 7 לכתב התביעה).

5.הנתבע מס' 1 והנתבעת מס 3 לא הגישו בקשת רשות להגן. ואילו הנתבעת מס' 2 והנתבעת מס' 4 (להלן : "הנתבעת")הגישו בקשות רשות להגן. בדיון שהתקיים ביום 1.3.09 קבע כבוד הרשם ש' רומי, כי התובעת זכאית לקבלת פסק דין כנגד הנתבעים 1 ו-3 וכי התובעת תגיש פסיקתא לחתימת בית המשפט. משום מה, וככל שדעתי משגת, לא הוגשה פסיקתא לחתימת כבוד הרשם, והתובעת רשאית להגישה.

6.בנוסף, על אף שהנתבעת מס' 2 הגישה בקשת רשות להגן, היא לא הגישה תצהירי עדות ראשית, לא התייצבה לישיבת ההוכחות ואף לא הגישה סיכומים. לפיכך, ניתן בזאת פסק דין המקבל התביעה כנגדה, והתובעת תהיה רשאית להגיש פסיקתא לחתימת בית המשפט.

7.עליי להכריע, אפוא, בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעת. הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן, אליה צורף תצהיר. לאחר מכן, ברשות בית המשפט, הגישה הנתבעת תצהיר נוסף (תצהיר שהוגש לתיק בית המשפט ביום 24.2.09).

טענות הנתבעת:

8.הנתבעת טענה בתצהיריה כי בתחילת ההליכים כנגד הנתבע מס' 1 , שהוא אחיה, ביקשה מן התובעת לפעול לפינוי הנתבע מס' 1 מן הדירה לאחר שנפל למלכודת הסמים, ובכך תבוטל ערבותה לחובות אותם צברו הנתבעים 1 ו-2.

9.עוד הוסיפה הנתבעת וטענה, כי מעולם לא ויתרה על הזכות שעמידר תפעל לגביית החוב מן הנתבעים 1 ו-2 תחילה וכי לא הוסבר לה, בעת חתימתה על ההסכם, כי היא מוותרת על הדרישה שהתובעת תפנה תחילה לחייבים העיקריים בטרם תפנה לערבים (ראו סעיף 5 לתצהיר המשלים).

10.הנתבעת טענה עוד כי התובעת לא פעלה לפנות את הנתבעים 1 ו-2 למרות שצברו חובות בגין דמי השכירות משנת 1990. לטענת הנתבעת, משלא פעלה התובעת לפנות את הנתבעים 1 ו-2 מן המושכר, הרי פעלה היא בחוסר תום לב ושלא כאדם סביר. בנוסף, טענה הנתבעת כי לא קיבלה כל הודעה על החובות שנצברו במשך השנים לחובת הנתבעים מס' 1 ו-2 , וכי אילו ידעה אודות החובות ואודות סכומם, היתה לוחצת על הנתבעים 1 ו-2 לשלם את חובותיהם, או לחילופין היתה פועלת אצל התובעת לפנות את הנתבעים מן הדירה, ולפיכך, אין התובעת יכולה עתה, לבוא ולדרוש מן הנתבעת לשלם את מלוא סכום חובם של הנתבעים 1 ו-2.

11.טענה נוספת בפי הנתבעת והיא, שסכום החוב אינו מדוייק ושיטת חישובו מוטעית מיסודה, ולפיכך, לא הרימה התובעת הנטל המוטל עליה להוכיח את סכום החוב. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי דמי השכירות עפ"י ההסכם הועמדו ע"ס 150 ש"ח, וכי לא ברור כיצד אלה הגיעו כדי 983 ש"ח בחודש 9/08. הנתבעת אף חולקת על דרך חישוב סכום התביעה שנערך ע"י ניכוי סכום פסק הדין שניתן בשנת 2005 מסכום החוב הכולל עפ"י הכרטסת שמנהלת התובעת.

הכרעה:

12.יצויין כבר עתה, כי הנתבעת לא כפרה בקיומו של החוב ואין בפיה טענה, לפיה הנתבעים 1 ו-2 או מי מהם שילמו בגין חובותיהם עפ"י ההסכם בתקופה שלאחר הגשת התביעה הקודמת, שעל פרטיה אעמוד להלן.

טענת הנתבעת ולפיה לא ויתרה על הדרישה לפנות לחייבים העיקריים תחילה:

13.לטענת הנתבעת, היא לא ויתרה על הדרישה שהתובעת תפנה תחילה לחייבים העיקריים ומעולם לא הסכימה להתנות על האמור בסעיף 8 לחוק הערבות התשכ"ז- 1967 (להלן : "חוק הערבות") הקובע כי "אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו".

14.כאמור, עפ"י סעיף 3 לכתב הערבות ויתרה הנתבעת על הדרישה האמורה בסעיף 8 הנ"ל לחוק הערבות. סעיף 8 (1) לחוק הערבות מאפשר התנאה על הדרישה הנ"ל. לטענת הנתבעת, לא הוסבר לה כי היא מוותרת על הדרישה, ועל כן אין תוקף לויתורה. אין בידי לקבל טענה זו, הנתבעת לא הניחה תשתית עובדתית, ממנה אוכל להסיק כי הוטעתה על ידי התובעת או ע"י מי מטעמה. כל אשר טענה הנתבעת, כי לא הוסבר לה תוכן כתב הערבות; טענתה זו של הנתבעת, לפיה לא הוסבר לה תוכן כתב הערבות מקום שכתב הערבות מורכב משלושה סעיפים, וכאשר אין עסקינן בכתב ערבות גדוש בסעיפים מסעיפים שונים, אין בה כדי להביא לביטול ההתנאה על הוראות סעיף 8 לחוק הערבות.

15.על האמור לעיל אוסיף, כי הכלל הוא, "כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו ". (ראו הדברים שנאמרו: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד נח(2) 145, 149); על המבקש לסתור חזקה זו, לשאת בנטל "כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים" (ראו : ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו פד"י נ"ד(2) 559). הנתבעת, כמי שחתמה על כתב הערבות המורכב משלושה סעיפים, מוחזקת כמי שקראה והבינה את המסמך, ואין בטענתה הכללית של הנתבעת, לפיה לא הוסבר לה תוכן המסמך כדי לבטל ההתנאה על סעיף 8 לחוק הערבות.